תערוכה לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

מיכוות ההעדר - תערוכה וירטואלית 

-צריך הרבה כוח סבל /  לשמור אותו /  בתוכי / ולא ראיתי את התועלת / שהשמירה שלי הביאה/  בחייו / ומה תועיל לי עכשיו

-אני מסכים / שאפשר לראות / משהו בכתפיים / השחוחות כלפי / האדמה,/ עליהן אני מרגיש /משא כבד/  אך בביטחון / אני יכול לומר לך / שזה לא הוא, / אולי, זה  / האין  הוא.

האין הוא - גיורא פישר

העדרו של המת מטיל סימן, כמיכוות אש, בליבם ובנפשם של אוהביו ,סימן בלתי נמחק. משהו עמוק ויקר נגרע ממסכת חייהם. ההעדר חורך את לבם, מטעים את החלל שנותר בנפשם של הנשארים לכל אשר ילכו בכל חייהם. גדול הכאב עד מאוד כשהאובדן הוא אובדנה של נפש צעירה. מתוך העץ המשפחתי אשר ממשיך לחיות, לפרות, לצמוח ולהסתעף נגדע ענף. כאב האובדן הוא כאב אינטימי ופרטי מאוד המוטל  כאבן בלב ומעמעם את אור חייהם של השכולים.

למי שאיבד את אהוביו במסגרת מלחמות ישראל נוסף  גם השכול הציבורי שאימץ אל טקסיו את השכול הפרטי ושלב אותו בתוך עיצובה של המסכת הלאומית. אימוץ זה, שתפקידו לאחד ולחזק את העם תחת דגלו האחד, מייצר מצב מורכב, קשה, בלתי אפשרי לעיתים אבל יוצר גם תחושה של שייכות וייחודיות. טקסי האבל הלאומי, על סמליהם ועל ביטוייהם האמנותיים ישנם אפיונים שעוצבו במהלך ההיסטוריה האנושית הכללית ואומצו בחלקם גם לטקסי הזיכרון במדינת ישראל. יש בהם מן החגיגיות הממלכתית המהולה בכאבו של הפרט ובאה לידי ביטוי במועדים קבועים בתוך מסכת חייו של העם. לאבל הפרטי, האינטימי אין מועד קבוע. זהו מצב מתמשך שמלווה את קו החיים היומיומי. כשהוא בא לידי ביטוי אין בו מן החגיגיות הנובעת מן הצורך לבטא  ולעצב כאב כללי וציבורי אלא מן הצורך לבטא את מה שרחל המשוררת כה היטיבה לנסח - את "תוגתו של הלב הכורע".

בחרתי להציג בתערוכה ששה יוצרים. גאולה מרוק-קהאן, דינה הופמן, טלי לב, מיכל שכנאי יעקבי, רותם ביטון -אמנים פלסטים  וגיורא פישר – משורר, שמביאים לידי ביטוי, כל אחד בדרכו, את השכול הפרטי שלהם, הנובע מן ההעדר שניצרף כמיכווה בנפשם.

התערוכה "מיכוות ההעדר" הייתה אמורה להתלות בגלריה לאמנות בבית יד לבנים ברחובות לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ולהיפתח לקהל ב 23.4.20. בשל מחלת הקורונה והשלכותיה הציבוריות הוסבה לתערוכה וירטואלית. אני מודה לכל מי ששיתף פעולה עם הגלגול המיוחד הזה של התערוכה: לששת האמנים,  לנוגה רוקבן, מנהלת יד לבנים שהתעקשה על יצירת התערוכה, אף על פי כן ולמרות הכל, ולכל מי שסייע לצילום העבודות בתנאים המיוחדים בשל מגבלות המצב. 

אוצרת התערוכה עדה נעמני